יישוב קטן, נגיד פסטורלי, נגיד בצפון,
ואיזה מישהי, נגיד בת חמישים, נגיד עיניים תחולות,
נגיד במטבח, חותכת איזה צנון.
הכי יום רגיל, הכי בעלה עם הבנות בסלון,
וברדיו אנדרצ'יברס נדמה לה אם היא שמעה נכון.
ואז האבנה נופלת עליה כמו איזה 12 טון.
השיר הזה שהיא ואתם שומעים עכשיו, הוא עליה,
וזה תופס אותה בגרון.
פזמון.
הוא אהב אותך,
אתה אהבת אותו,
הוא קרא לך מלכתי,
את רכשת תרומה מותו.
סיפור אהבה שלו היה כמו פה,
כמו כל העולם, ובעלה, ואחותו.
אז העיניים היפות שלה נפתחות לכבחה?
באמא שלך?
כאילו, באמא שלך?
נער שכיסתה ברסיסי נשיקות זהירות,
ואז שבר לה את הלב לאלף חתיכות,
כשנסע לחפש את עצמו בגועה שלפני שלושים שנה.
אז עכשיו, הוא כותב עלייך שיר.
הבן זונה.
הוא היה פרוע, הוא התיז מצוצות.
את לא ידעת בכלל שיש בעולם כאלה אהבות.
אבל כמו שזה לדלק, זה קווה, ושוב לדלק, ואז קווה.
איזה קשוח האהבה.
הוא אהב אותך, אתה אהבת אותו.
הוא קרא לך מלכתי, את לחש תרומה מותו.
סיפור אהבה שלו היה כמו פה,
כמו כל העולם, ובעלה, ואחותו.
עשמת את כל הזיכרונות באיזה קופסה,
הוא מחצת את הקופסה וזרקת אותה לים.
היית צריכה אהבה חדשה,
ובחור אחד נחמד בדיוק היה שם.
כן, הוא היה שם.
וידע, ידע, ידע, אהבו שלושים שנה,
ואוט אוף דה ווד מול, כבחור שלך צץ.
סיפור אהבה.
אדם שלא היה כמו טוב
כמו כל העולם ובעליו האחרותו