כשעצוב לך בלב, אתה עוצר קצת וחושב
איפה טעינו, מה עשינו לא נכון
אני נזכר הייתה צמיעות, הייתה שם מין כזאת פשטות
מתי ואיך כל זה ירד לתניו
כן לכולם היה אז כלום, בקושי פרימוס וקומקום
אבל גם לא היו כאלו פערים
הייתה תחושה של עם אחד, היום זה כבר בדיעבד
היום כבר אין יותר כאלה דברים
אז מה היה לנו שם, שאין לנו כאן
ומה היה עשות, ההוא שנעלם
אפילו בן גוריון, בשדה בוקר חי בצריפון
ולא בפנטאוס במגדל, בגודל של הטאג'מאל
לא טסו כל שנייה לחול, קפצו אל השכנים ממול
וזה היה כמו טיול סביב העולם
הייתה כאן בלי סוף חנייה, רק מכונית למי היה
הלכו ברגל, לא עשו מזה עניין
כולם הלכו אז לצבא, מדים לבשו בגאווה
ומי שלא, אז לפחות קצת התבייש
ולא ידעו מה זה קנאה, כי לא היה בכלל על מה
ידעו לחיות עם מה שאין, כאילו יש
אז מה היה לנו שם, שאין לנו כאן
ומה היה עשות, ההוא שנעלם
אפילו בגין הגדול, חי בדירה קטנה עם הול
בדמי מפתח, בלי פער, על קיסריה אין מה לדבר
היו הולכים עם סל לשוק, אז לא היו רשתות שיווק
עם עגלות בגודל מכונית אשפה
ירדנו לצרחנייה, זו שמעבר לפינה
תן חצי לחם כרגיל בהקפה
אני לא אומר לחזור בכלל, לימי חומה ומגדל
גם לא לגדוד העבודה באין חרות
אבל רק טיפ טיפה צניעות, עוד לא הזיקה לבריאות
ואצלנו זה חלש מאוד מאוד
את זה היה לנו שם, וזה חסר לנו כאן
וזה היה עשות, ההוא שנעלם
מצחיק אז צוחקים, אם לא אז שותקים
לא טוב אז נבוכים, עצוב אז בוכים
תודה רבה
