ברחובות ארוכים,
עם השלטים העצובים,
ופנים שלא נראה יותר אף פעם.
והורות מעבבים על הכבישים הכועסים,
ובפה כבר מרגישים שאין אותם.
בחלונות הרעבה עוד השתקפות שנעלמה,
ועוד צלילים שנמוגים אל תוך הלילה.
ובקירות הישנים נותרו כתובות וסימנים שוודאי עוד יעלמו וכך הלאה.
ואם אשכח את הדרך, את הדרך הזרה,
תשאירי אור קטן אל מול הדלת.
אור.
ואכנס לאט בשקט, וירים את השמיחה,
לחבק אותך עד סוף הנשימה.
בין סמטאות מעט שבורות, מהדדות עוד לחישות,
על מה עכשיו ומה יהיה אחר כך?
ובחלון מואר רחוק
נשאר לו צל חצי מתוק,
שבורא לו זיכרון חדש איתך.
ואם אשכח את הדרך, את הדרך הזרה,
תשאירי אור קטן אל מול הדלת.
אור.
ואכנס לאט בשקט, וירים את השמיחה,
לחבק אותך עד סוף הנשימה.
הוא לבסוף כשהיא רגע,
והשקט יחבק,
נלטף אותו באהבה.
הקשט אותך פרחים, את פניך לטף,
ויחתום הכל בנשיקה.
ואם אשכח את הדרך, את הדרך הזרה,
תשאירי אור קטן אל מול הדלת.
אור.
ואכנס לאט בשקט, וירים את השמיחה,
לחבק אותך עד סוף הנשימה.
אור.
אור.