אב הרחב על אופניים כחולים לעבודה.
אחר כך באו המתנות בתחנה ונסיעות ארוכות אל המפעל.
בתום משמרת בוקר ארוכה ושעות נוספות שב הביתה אל מנוחותיו.
לא ידעתי מה עשה ברוחו כדי לבנות חיץ בין הזמנים.
במרחב הוויתור הטבעי שקבע לעצמו הייתי שרוי בחלומות שאין להן מנפץ.
כשבאו ההתכנסויות המשותפות, אבא הכפיל את צחוקו.
נכפז אל הפזמון החוזר ואילץ את כולם לצמצם לחינם את השיר.
כששכחו הקולות סופרו שוב על אילותיו המוזרות, בהן פתרונות מבדרים גרפו נסיבות לטובתו.
בתחילת השירות הצבאי שובעצתי לקורס ארוך בחיפה.
בערבים הייתי רץ עשרות קילומטרים מסביב למגרש ההתאמלות כדי להטיש את המועקה.
ביקשתי מאבא שיביא לי טרנזיסטור.
הוא לקח יום חופש, מנסה בתחבורה ציבורית מדימונה לחיפה, משני אוטובוסים, משתי רכבות והמתנות בכל החלפה.
חיכה לי מחוץ לגדרות. יצאתי לראותו.
הוא פתר באחת את מחשבות השב וחזר לדימונה בכל האוטובוסים והרכבות.
שניות לאחר שעזב התגלגל הנס על סרגל התדרים ומטבעת הפלסטיק הזהירה בקאו מנגינות שהייתי משוכנע שאין מרוות את נשמות העולם כולו.
בשבת בצהריים יצאנו להליכה.
דיברנו על התנועה המתמשכת לעבר הצמצום כשנשארת הרוח לנשוב בגבולות היחיד
והרבה תמון בכוחה ובעוצמתה בתוך הגוף שנכלש.
שאלתי אותו אם הוא מצטער.
ענה לא.
שאלתי אם יש בליבו אהבה.
ענה כן.