כל פעם שאני נזכר בקטנה הזאת
בגליל
אי חמדה לבדה
בקרן עופר
משחשכת רגלה באחר הנחלים
אני מתחיל איכשהו להבין מה עבד לנו בינתיים
ולמה כשאנשים נפרדים הם לוחצים ידיים
וכל אישה זוכרת תמיד להחליף בה גרתל את המים
וכמעט כל ילד
שעה שהוגה מחשבה עמוקה מסתכל בשמיים
ומדוע העבור
שיש להם קול נמוך וידיים כואבות
מחבקין חיבוק כל כך רחת בנם
ולמה שיש טעם מלאך גם לדמעות וגם לים
כי לשניהם נדמה להם שאין לשום דבר סוף
אף על פי שלכל ים
יש בקצה איזו שמורת עין
ולכל דמעה יש חוף
כבר מזמן הם לקחו הנחלים וזהו מה שמעציב ומפלים
בכל פעם שאני מזכר בקטנטונת הזאת מגלים
