אגם ירוחה מוחז בשלוות העולם.
סכר יחיד, מחזיק את המים מליפו ללמדבר ושומר על ענייניהם המתונים.
בימי הגשמים, שטף מכסה את הסגפנות.
בקיץ נסוגים המים והאדמה נבכה את ליטלמים ארוכים שתקוות החיים הפנימיים מתערבבות בתוכם.
לקראת ערב מתגברות ארוחות ומרכידות את פני הזרימה.
ההרים נכבים ראשונים.
המפלס נשאר לזהור עוד דקות כאילו רק החלו מנמי האור.
מדי פעם חומק שואל דרך קני סוף בלי שמספיקים לצייר את זנבו.
כבשים לוחחות במתינות כשהענפות מחכות זו את זו.
ברווזים מהלכים על פני המים והיאלים חוצים את השבילים המסומנים המיטיבים עם המגיעים אל היד.
הילדים, רוחבי אופניים נרגשים, מקיפים במהירות את המרחב כולו.
באגם ירוחם ציפורים מכירות היטב את אוצר התמיד של הזמן.
עומדות על הסף, שרות בחופשיות וטועמות מן הלחם.
בכל יום מגיע לפחות אדם אחד לאגם ירוחם ומעריך עמו עד שהוא מלמדו לנהוג תמימות עם נפשו.
כשבא שוב משכנו בליפו ואוהב.