ניסיתי,
ניסיתי להמשיך.
ניסיתי לשכוח ולהמשיך את סדר היום.
ניסיתי ללמוד למלבחן הקרוב.
ניסיתי להוציא את זה ממני.
את סוף השירות לא תחגוג,
לא תגזור את החוגר.
למזרע לא תיסע רחוק,
לאן שהלכת,
אתה לא חוזר.
רק אנחנו יכולנו להחליט כך סתם,
פשוט לשקב על הדשא,
להתעלם מהעולם.
לצליל מוזיקה קופצנית,
לשוחח על כלום והכל בו זמני.
הדמעות שזולגות יזרמו,
יתעדו או יספרו, ורק אתה נשאר תמון במקום ההוא.
לא ניסע אותך על כתפנו כשתיסע את בחירת ליבך.
והילדים השחומים שלי לא ישחקו עם האדמונים הקטנים שלך.
ואיך כך עזבת בלי לומר שלום?
אין שום היגיון שאתה לא כאן היום.
הרי הבטחנו שניפגש בוודאות בגיל ארבעים,
ונצחק על הימים,
שהיינו צעירים.
ואצלנו באה ירה בכפר,
ביישוב הקטן שבספר,
כאילה די מצמצמת שלא יכולה לשכוח אותך ידידי,
הג'ינג'י איימאלון.
היית חכם,
גאון, הרבה יותר
משי פעם,
ואתה לא כאן בשביל שאספר לך את זה,
את זה,
והדברים הזויים שקרו לי לאחרונה,
ואתה לא כאן לספר לי את שלך.
איך נרבה לסמוך כל שנה בחודש הבוא,
עזבת לי בלי שום.
ואם ספור אנשים מודים מרגע,
ששנותך ואיכותך עשו אותך
כה אהוב.
הלכת ככה בלי להיפרד ובלי להודיע,
אתה,
שסיפרתי לך כל מה שאין איש יודע,
האם יכולת לנחש כמה אחאס כמעט מיד?
את האמנון שלך נעלץ לשיר לבד.