הגלגלים זזים מהר ורדיו מבשר תחילת שנות ה-2000.
צריך לגרוף את העלים,
לפגוש את המובילים שמחכים בחוץ.
וכשנפתחת התמונה,
רואים גבעה קטנה לבנות עליה בית.
הרגע של שפיות טיפה של פרטיות טובה,
שלא כמו בקיבוץ.
וזה לא קל,
אבל זה כל מה שרציתם,
נוף ירוק,
שלווה ושקט.
וההלינה מאוד פרטית,
והיישוב קהילתי יהיה פה טוב.
ולא יהיו כאן מלחמות ולא קונפליקט,
ולא צריך לפגוש את העצב.
וקל לשכוח שירוק זה רק כחול שמתחבא בתוך צהוב.
קולות רכים שמזמינים אותך בחום לבוא לארוחת הערב.
נכון,
האוכל אולי אית,
אבל יושב בול על הבית של הילדות.
וזה עוזר כשלפעמים הבית חוזר ומחזר אחרי השקט.
וזה קורא לי שהקול הזה קורא לי לחזור אל התמימות.
מכל המקומות אני חוזר תמיד לפה.
תמיד לפה.
תמיד לפה.
בקול שלא השמעתי אומנים ומחברות.
תמיד לפה.
תמיד לפה.
ויש מין קוד מוסכם שכולם מבינים ומיישמים,
זה חוק היער.
זה די מדהים איך ילדים יודעים לראות אותך חשוף לחלוטין.
הם מצביעים וצוחקים ומרחלים וככה מגדילים את הפער.
מי שעומד מאחוריי ולפניי עומד עליי לחלוטין.
ואיך תסביר את זה בבית שמסתיר כאב מתחת לבלטה?
ואיך תיתן לזה מקום עם עד היום אתה מרגיש כל כך שרות?
אתה מצחיק כי אין ברירה כי בין החרם לסתירה כבר השתכנעת.
שאתה לא שווה קרבה גם אם קיבלת אהבה, זה בטעות.
אז הקורות של החיים זה לא יסוד מוצלח לבנות ממנו בית.
אתה אוכז בקש ולא סגור ממש איך הוא יחזיק מול הזהב.
כשהוא נושף,
הכול רועד ואתה מפחד לפקוח את העיניים.
ולא יוצא מהשמיכה שלא תפגוש אותך נלחם מול הכאב.
מכל המקומות אני
חוזר תמיד לפה.
תמיד לפה,
תמיד לפה.
החושך שמכיר אותי לוחש לי בלילות.
תמיד לפה,
תמיד לפה.
מבית הספר הישן עד היישוב כמעט 30 דקות ברגל.
אני נוסע ורואה שם את עצמי בוכה בצד הכביש בחול.
הוא מפחד מהילדים ומעצמו ושאירו אותו בשפר.
אני רוצה לתת לו טרמפ ולחבק ולהגן, ולא יכול.
בתוך כל אבן מתגלגלת ברחוב אפשר לראות סנדל של ילד
שבעת אותה בכל המדרכות ולא ויתר ולא הפסיק.
והם אומרים לי זה מספיק להתאבסס על אבנים שבתיילתו,
אבל זה לא נותן לי כוח להמשיך,
רק עוד ויכוח להשתיק.
מכל המקומות אני חוזר תמיד לפה.
תמיד לפה,
תמיד לפה.
רציתי שתציל אותי, חיכיתי שתבוא.
תמיד לפה,
תמיד לפה.
מכל המקומות אני
חוזר תמיד לפה.
תמיד לפה,
תמיד לפה.
תמיד לפה, תמיד.